Skip to content
Home » שירי מחאה.

שירי מחאה.

שיר מספר 1-המטופל הנודד.

 

עובר בין מרפאות-כי לא עושים לי הנחות,

והפרוצדורות תמיד קשות.

 הליכים פשוטים-במרפאות תמיד בכח מסבכים,

וגורמים תמיד למטופלים להיות עצבניים.

בסך הכל טיפול אנחנו רוצים, ולשירות גרוע, שמשאיר אותנו לא מרוצים אנחנו “זוכים”.

אז כיצד ייתכן שאנשים אקדמאים ומשכילים,

 

וכולל הרופאים, לעולם לא מקשיבים להסברים הכי פשוטים.

 

 

 

אולי גאוותם היא המכשלה,

 

ואם כן אולי כאלו צריכים לשקול,

 

החלפת מקצועם שנהפך לעול ובטלה.

 

 

 

בסך הכל מבקש מהפקידה במרפאה

 

להדפיס מרשם או אישור,

 

ומופנה מבית המרקחת ואליה הלוך-ושוב,

 

כך סתם, תוך טירטור מיותר ועצוב.

שיר מספר 2- משרדים

ממשלתיים.

כותב מכתבים למשרדי ממשלה,

 

ומנסה למחות כנגד העוולה ,

 

אבל ככל הנראה המכתבים אינם נראים, או בעצם אולי נקרעים או מוזנחים.

 

 

 

והפקידים, הו הפקידים!!

 

הם תמיד הרי הכי חכמים וצודקים,

 

וגם בעוולות החברתיות הקשות ביותר תומכים.

 

 

 

ומדוע שלא תהיה יותר אחריות,

 

ובלי כל כך הרבה רשלנות או טפשות.

 

 

 

פגועי נפש ונכים-אסור שיהיו מושלכים ומופקרים,

 

לשדות הקרב הכלכליים,

 

וזאת בשם ערכי השוק החופשי “הנאורים.”

 

 

 

להרבה מאיתנו ההתמודדות היא בלתי אפשרית וגם לא אנושית,

 

וחוסר אחריות של משרדי ממשלה,

 

והתנהלות מופקרת הם אף פעם לא תירוץ ראוי להפקרות,

 

חוסר המוסר וחוסר הצדק-שמביאים לאיוולת  .

שיר מספר 3-קופת חולים.

הפקידים בקופת חולים, למה הם מבולבלים,

למה הודעות של מטופלים לא מעבירים,

ולאנדרלמוסיה גורמים.

 

שלחתי פקס-חזר, לא הועבר,

אין אופציה לפנות במייל-למרות שזה יכול להקל על החיים,

שלכם ושל המטופלים.

 

 

בכזה מצב.

אז למה תמיד כל כך מסובך לשלוח אליהם הודעה או מכתב, אנו הריע אומת סטארט-אפ מתקדמת בה לא אמורה להיות בעיה

 

הויכוחים הרי מיותרים, מזיקים וגם מאוד לא בריאים,

אז למה להמשיך בהם אתם מתעקשים,

הרי אין כאן כל היגיון או תוחלת,

וכולם מפסידים-מטופלים וגם אנשי הצוות .

שיר מספר 4-מעמד הנכה

נכים באים, נכים לא הולכים-ובעיני הממסד לא קיימים,

הרי למה אתם רוצים ומתעקשים,

לנהל חיים ככל הניתן רגילים ונורמליים.

 

רובנו באמת רוצים להשתלב בחברה,

אז למה היא מתעקשת להדיר אותנו מתוכה,

וכך לפגוע בנו ובה.

 

בבקשה לא להתבלבל,

אנחנו לא רוצים  מראש להיכשל,

ומתאמצים, משתדלים עוד ועוד,

אבל עולם אכזר סיכוי לא יייתן-ולאחר מכן הטפות מוסר ממנו נקבל,

הטפות ללא שמץ של מוסר ומצפון-ומייצגות משחק כפול, מכוער ומלא צביעות,

של המשך ההתעללות-ואי מתן כל סיכוי לשיפור אמיתי או תיקון.

 

לא הוגן, לא צודק-אבל למי איכפת הכל הרי פוליטיקאלי-קורקט,

מבחינה משפטית כולם מכוסים,

והפגיעות בזכויותינו הן תמיד “חלק מהפרוצדורה,”

” על-פי הנהלים-“וכמובן שתמיד חוקית למהדרין.

שיר מספר 5-כדורים פסיכיאטריים.

האם הכדורים עוזרים,

 

את אישיותנו הם הרי לא מרפאים,

 

ולתופעות לוואי קשות גורמים.

 

 

 

מעייפים, מטשטשים-ואת המציאות לא משנים,

 

ולמחלות גופניות לפעמים גורמים,

 

אז למה כל-כך הרבה רופאים,

 

בכדורים הפסיכיאטריים מאמינים.

 

 

 

אולי יש דברים שעוזרים יותר,

 

ומצבי חיים ללא שינוי ימשיכו להיוותר,

 

ואני חושב כי יש דברים ומצבים,

 

שבהם לעולם לא יוכלו לעזור הכדורים הפסיכיאטריים.

 

 

 

אני יודע שהם לפעמים חשובים, אבל אולי מגזימים, וללחצי חברות התרופות

יש רופאים שלעתים נכנעים-במקום לחשוב רק על בריאות המטופלים.

 

 

 

 

 

 

ולסיום אגיד שאני לא מתנגד ולא תומך,

 

ורק להציב סימן שאלה אני מבקש.

שיר מספר 6-נכים פוליטיים.

 

נכים צריכים עזרה במימון-כדי לקבל כיוון,

 

צריכים משאבים ותמיכה-כדי להתגבר על המכה.

 

 

 

הסעד והתרופה יינתנו רק לפי גחמות השלטון והממשלה,

 

ויש לקחת זאת בחשבון ולפעול בהתאמה, ובלי “פקה פקה,” “נהנהנה” או “שאשאשא-“למה

מזלזל בנו אדון ראש הממשלה?

 

 

 

מר בנימין נתניהו-המשבר רציני,

 

חמור-וגם אתה מודה בכך,

 

אז לא לזלזל בבקשה בעיתונאים ומגישים,

 

שבמקרה הזה אותנו-הציבור מייצגים!!!

 

 

 

התנהגותך זו בלתי נסבלת-אתה

 

אחראי על ניהול מדינתנו,

 

אז אנא הטה אוזן לתחושותינו, ואתה יודע שאנשים מתים-אז למה

אתה ממשיך לזלזל בכולם בלא רחמים,

 

ומלה אחת נוספת אליך נפנה-מ-ס-פ-י-ק כבר עם זה !!!

שיר מספר 7-לחכות בתור.

 

לא מחכים בתור,

ומאחרים לפגישות בכמויות בלתי נסבלות,

אין אחריות-וכתוצאה מכך אנחנו נמות.

 

תחכה לתור שלך אני אומר,

וחוטף איומים וקללות במקום לאשר,

צריך להודות במחדל ,

במקום לתקוף את מי שמנסה להיטיב ולתקן לטובת כולם,

לדעת לקבל את הביקורת כמו אנשים מבוגרים ואחראים-וחסל,

ואם לא-הרי כולם יפסידו בסופו של דבר.

 

תרבות ההבלים וה”כאילו” הם לא תירוץ ראוי,

ונורמת העילגות ,מביאה לריחוק ונידוי,

של המתריעים בשער שרוצים רק תיקון וריפוי.

 

והעילגים הם הרי אנשים חכמים ,

בוגרי אוניברסיטאות ומשכילים, ולא סתם אנשים,

אז למה הם לא מתעוררים,

ומשפרים כמו שהם יכולים.

 

הבוגרים דבקים-בעילגות ובחוסר משמעות,

ביודעם שיביאו לתוצאה של חורבן והרס התרבות,

חורבן רוחני-שעלול לגרור חורבן הרבה יותר כואב, מעשי וממשי.

שיר מספר 8-שמחת הציבור.

למה לא שומרים-אולי לחלות בקורונה רוצים?

אנשים מונשמים-אותנו לא מפחידים,

ואת המוות אנחנו מנצחים.

 

מתנהגים בהפקרות,

ואין דוגמא אישית, בטחון או ציות,

בכוחות על ניחנים-ובכל האחרים פוגעים.

 

גאווה מקוללת-לאסון היא גורמת,

לאנשים לא איכפת-מחבריהם ומי ימות,

ולמי ייגרם נזק חמור ולא יוכל להשתקם,

ורק בגלל התנהגות אווילית ומטופשת של מי שניסה להתחכם.

 

בפורים נדפוק את הראש, אבל רגע: לא לשמחה הזו התכוון

כותב מגילת אסתר החכם והקדוש, אלא לשמחה אחראית ולא מזיקה-הרי

זו מהות התורה הקדושה.

 

אז בבקשה לחשוב ולהפעיל שיקול דעת -לקבל

בקורת בונה ולשנות הרגלים-הרי זה יוכל לעזור לנו להישאר בחיים !!!

שיר מספר 9-הרוקחים.

רוקחים מתעמרים,

 

למכור תרופות לא מוכנים,

 

תחדש מרשם-הם אומרים.

 

 

 

אבל אני לוקח את אותן התרופות הרבה שנים אני אומר,

 

אך שום דבר לא עוזר  ,

 

כי כתוב להם במחשב.

 

 

 

מתרגז-נמאס מויכוח מטופש,

 

הרי הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב ואני לא מהוסס.

 

 

 

אבל קופת החולים בשלה,

 

לא מעניין אותם בריאות שנפגעת,

 

ומטופלים שלא מוצאים מענה סביר לחולי ומצוקה.

 

 

 

ובמציאות מייאשת ולא הוגנת,

 

אדישות הקופה אותנו גומרת, מכריעה ומכניעה .

שיר מספר 10-הנכים.

אני כותב שירים-על נושא הנכים,

 

ממציאות מייאשת לא מצליח לברוח-ולא יכול לשכוח.

 

 

 

מאבקנו תקוע כולו,

 

הנפש, החומריות,  המחשבה ובעצם מה לא.

 

 

 

תשובות שליליות תמיד נקבל,

 

מכל מי ומי עליו לא נסתכל,

 

וללא פתרון תמיד נישאר-ומי יפתור את המצב לעזאזל?

שיר מספר 11-הכאילו.

הכל אצלנו בכאילו,

 

לא יכול להמשיך לשמוע אפילו,

 

תרבות ההבלים מנצחת בגדול,

 

וכולם נפגעים-היום, מחר וגם אתמול.

 

 

 

איך הפכה למלכת השפה,

 

כן-המילה שמשמעה הרחקה, של שיקול דעת, היגיון בריא, תיכנון לטווח

ארוך וגם אחריות רבה.

 

 

 

אבל חייב תמיד לקבל את המוסכמה,

 

אם אתקומם תמיד אפסיד במלחמה,

 

וכנראה המלחמה אבודה,

 

תרבות ההבלים-זוכרים ?

 

היא תמיד המנצחת הגדולה.

 

 

 

האם הדיגיטציה אשמה,

 

מה קשור, ישאלו האנשים,

 

וימשיכו להיות מכורים למסכים.

שיר מספר 12-תיירות בירוקרטיה.

תיירות בירוקרטיה-האם משרתת היא את הדמוקרטיה,

 

תיירים לבקר נלקחים,

 

במשרד הפנים-וגם במשרדי ממשלה אחרים.

 

 

 

הייתכן כי יש כאן פוטנציאל,

 

כלכלי בתקופת משבר אולי יהיה כדאי.

 

אבל פגוע-נפש כותב השיר העלה את הרעיון ,

 

אז אולי הוא נגוע באופן אוטומטי בחוסר היגיון,

 

אז אולי קל להתעלם-ולא להתמודד עם הביזיון.

 

 

 

האם זו יוזמה מטופשת,

 

או מנוע צמיחה בתקופת הקורונה ובעלת סיכוי להיות מבורכת,

 

וכסף המדינה אולי תרוויח,

 

אז אולי כדאי לא לפסול, לחשוב, ואולי גם להצליח.

שיר מספר 13-בתי משפט ונכים.

אנחנו לא יכולים להוכיח,

 

אבל בהחלט מופקרים לכל שיג ושיח,

 

שופטים לא מתחשבים,

 

ובאופן אנושי לעולם לא מתנהגים.

 

 

 

בתי-ספר למשפטים-לא מלמדים להיות אנשים,

 

רק אנשי חוק גסי רוח,

 

שמתחשבים רק בפושעים-ולא בנכים שזקוקים לחסדים.

 

 

“תתמודדו,” תתאמצו-“לנו אומרים,

 

ובאין כל אפשרות להגשים את מטרות המאמצים.

 

 

הרי המציאות לא מאפשרת,

 

וכל הרצונות והשאיפות יישארו ללא כל תקווה או תוחלת.

שיר מספר 14-ההזנחה.

הזנחה רפואית-מחשיבה עצמה למקצועית ,

דורשת שיתוף פעולה, ומתחזית לביצועית.

 

אבל הביצוע פגוע,

ומטופל תמיד אמור להיות כנוע, שיתוף פעולה הרופא דורש-לא מוכן לקבל

בקורת-ועל קביעתו תמיד יתעקש.

 

ולמה לעולם לא מוכנים,

להקשיב גם למטופלים, הרי גם לפגוע-נפש יש דעה-וגם אם הוא

בדרך כלל לא בעל המאה,

כי בנוגע לבריאותו ההכרעה.

 

אז רופאים-בבקשה תנסו להקשיב,

מדובר בגורלנו-ולכן תמיד יהיה לנו מה להגיד,

ואל תראו זאת בשלילה,

מדובר בחלק מן ההחלמה וההבראה.

 

מטופל צריך להיות אחראי לגורלו-ויש

לעודדו לעשות כן ולא להכשילו.

שיר מספר 15-עובדי ציבור.

עובדי ציבור נעלבים-ואותנו תובעים,

 

ומדוע לא מבטלים את החוק אנחנו שואלים.

 

 

 

הצביעות חוגגת, זו דמוקרטיה הממשלה אומרת ,

 

אך רק כלפי אויבים מבחוץ על כבודה מוחלת.

 

 

 

עובד ציבור שנעלב-שילך לטיפול ולא יגרור אותנו אחריו,

 

לבתי משפט עסוקים-שלא עומדים בעומסים,

 

ובשטויות מתעסקים.

 

 

 

אז אולי כותב השיר יקבל תביעה,

 

הרי אני אזרח שבעובד ציבור עלב ופגע,

 

הרי קראתי לו ללכת לטיפול,

 

במקום לסתום פיות על שום דבר וכלום.

שיר מספר 16-נכים בעבודה.

נכים עובדים-להתקדם בעבודה לא מצליחים,

כי את הדיסריגרד  לא מעדכנים,

ושינויי חקיקה לא נעשים.

 

עובדים סוציאלים שמנסים לעזור בחזית,

וללא שום יכולת מעשית ,

לעבודתם החיונית אין תקנים ותקציבים,

וכולם תמיד אותנו ואותם שוכחים.

 

פקידי האוצר ממשיכים להתעלל,

ובגללם לא יכולים להשתקם,

שלובים יד ביד מצוקותינו ומצוקתם מונצחות,

ולעולם לא נפתרות.

 

תמיד יש נושאים חשובים הרבה יותר,

והממשלה על תקציב לא יעיל ובזבזני לעולם לא תוותר.

 

דיכוי הנכים והעובדים הסוציאלים גם יחד,

ימשיכו לדהור לתהום עם הרבה מאוד פחד,

נשכחים, עזובים-בלי זכויות אדם ואזרח שנשללות ,

ללא כל היגיון וכלאחר-יד.

 

האם זו המציאות בה אנו רוצים לחיות,

או שאפשר וצריך לשנות ?

שיר מספר 17-נכות שקופה.

נכות שקופה, לא נראית, לא מטופלת,

 

אך נחבית ובהחלט קיימת ובועטת,

 

מנוחה ומזור לעולם אינה נותנת .

 

מדוע לא מאמינים-למה שקיים אך לא רואים,

 

בנשמות שרק  רוצות לחיות מתעללים,

 

וזכויות בסיסיות לא נותנים.

 

ואנחנו סובלים-אך לא מוכרים כיתר הנכים.

 

 

 

נראות חיצונית את האמת והעובדות מנצחת,

 

וברחוב מתים נכים רק בגלל התייחסות שטחית, שרירותית אבל למרות הכל בוטחת,

 

חברי הכנסת אותנו לא סופרים ,

 

וגם הם פופוליסטיים, לא רציניים ולא מקצועיים,

 

ואת הקטסטרופה שיכולים למנוע לא עוצרים .

שיר מספר 18-שיר הפסיכיאטריה.

פסיכיאטריה מזלזלת, על אנשים לא מסתכלת,

 

על-פי הספר עובדת ובחוסר הקשבה, דורסנות וכפייה נוהגת.

 

 

 

פגועי נפש לשיטתה תמיד מפגרים,

 

ולמעשיהם לא אחראים,

 

וכך מטופלים כבני אדם לא קיימים,

 

אלא רק בתור נתונים סטטיסטיים.

 

 

 

עד מתי פסיכיאטרים לא ילמדו בגאוותם והתנשאותם,

 

את הדיאגנוזה יקבעו ולעולם לא יקשיבו,

 

ימשיכו למשטר רגשות המטופלים ,

 

וחלילה לא יקשיבו לפגוע-נפש-ששאלה פשוטה להעלות מבקש.

 

 

 

מטופל מרגיש את שמרגיש-ולא בהכרח את מה שהפסיכיאטר יחליט עבורו שהוא צריך

להרגיש,

 

ולמה לעולם נותר אטום-לנשמה אנושית וחולה שמבקשת עזרה.

שיר מספר 19-המיואש.

נכה במבוי סתום, לא מצליח לעשות כלום,

 

אין עתיד, אין עבר אין הווה, ורק לקיום לא ברור מתאווה,

 

ומטרות ויעדים זה כבר פסה. ממשיך כמו רובוט, מכונה כאילו אין אנשים בתמונה

ובלי חלום ראוי לשאיפה, תקווה הצלחה או אכזבה.

 

עבודה, הישרדות אישית, גופנית או רגשית-בלי תוחלת אמיתית,

 

הכל תקוע, סתום ואטום-המציאות לא מאפשרת שום כיוון,

 

חיים שמחכים-ולא יודעים.

 

 

 

על העולם כועס, ולא יצליח לפייס,

 

בלי חיוכים או טעם החיים, ולא מאמין בטיפולים,

 

וללא תוחלת-מחשבות נועל בכספת,

 

בתוהו ובוהו-הכל נגמר וזהו .

שיר מספר 20-שיר הקצבאות.

הנכים, לגמור את החודש רוצים,

 

מזון ותרופות לא משיגים-ומאיתנו מתעלמים.

 

אנחנו תקועים ואותנו לא מקבלים.

 

 

 

כולם עלינו עובדים,

 

ובינתיים מיואשים אבל ממשיכים-קורת גג ומוצרים בסיסיים בשביל לחיות אנחנו חייבים.

 

 

 

מוכרחים להיות נחושים ,

 

ולחפש פתרונות  אנחנו מוכרחים-ולכן לא מוותרים.

שיר מספר 21-עידן הקורונה.

המשבר של המוזיקאים, שקידם את היוטיוברים

 

ולכן אנחנו מצפים, מייחלים ומקווים,

 

על הקורונה מתגברים.

 

 

 

מחבקים כעת את ההורים, הרי אנחנו כבר מחוסנים

 

ולמרות שלא סומכים-על התקשורת והדיווחים .

 

 

 

מיגור המגיפה אנחנו רוצים

 

ובשום אופן לא מיואשים,

 

כלכלית אנחנו מרוסקים-סגרו לנו את כל העסקים,

 

ולמרות הכל לחזור לחיים אנחנו רוצים.

 

 

ולמרות כל הקשיים-הנחיות אנחנו שומרים,

 

ולבסוף את מחלת הקורונה מדבירים.

  

 שיר מספר 22-הארגון.

איך תקודם ההשראה,

הרי לכתוב שירים על מאבק הנכים נפשי חפצה.

אבל מאבק חייב להיות מאורגן ,

מסודר ובשום אופן לא מפוזר.

 

אז האם פיזור הדעת אותו דורשת ההשראה

יכול להרוג את המאבק או המחאה?

כנראה שלא ברשותי התשובה.

 

ואולי זו מלכודת, והאם מי שמתכננים קדימה מהלכים

באמת יכולים לכתוב שירים?

 

ולסיכומו של דבר אני לא יודע את התשובות,

אבל נכבדות אצלי אלו השאלות,

ובהתלבטות מתמדת קיימות .

 

 

שיר מספר 23-הסוקרים.

 

חברות הסקרים תמיד משקרות,

 

ובזילזול מוחלט מתייחסות.

 

חשתי בכך באופן אישי-כאשר

 

קבלתי מאה שקלים בתו קנייה,

 

על שנה וחצי של עבודה.

 

 

 

התו היה קשה מאוד למימוש,

וזה אומר הכל על מדינות הניצול בשימוש,

 

שעשתה חברת הסקרים בשיתוף

 

הפעולה שלי ובנכונות לעבוד במשותף וברצינות.

 

 

 

כך חברת הסקרים מתנהגת,

 

בביטול-ומיישמת כיבוש של הממון והרכוש,

 

ובלי שמץ של אנושיות או התחשבות.

 

 

 

ויש הרבה מודעות ש”חופש כלכלי” מבטיחות,

 

אלא שבפועל מביאות רק לצרות נוספות ולחובות,

 

ועם רשויות האכיפה והגבייה את “לקוחותיהם” מסבכות.

 

 

 

סטטיסטיקאים אקדמאים-למה את הציבור המוחלש ביותר

 

אתם כך מנצלים ומרמים,

 

ונכון-יש בגלל הקורונה הרבה יותר אנשים במצוקה

 

כלכלית קשה-ולכן עליכם להתחשב במקום

 

לנצל את מצוקתם לרעה,

 

ולגנוב את פרוטתם האחרונה

 

כך סתם וללא כל סיבה.

 

 

 

ומתי סוף כל סוף יבינו זאת הסטטיסטיקאים,

 

שהתואר האקדמי לא מצדיק את היותם כך סתם גאים,

 

כי כך הם מביאים אנשים להיות עוד יותר מיואשים,

 

ולעוד עוני ומצוקה חברתית קשה גורמים .

 

  

שיר מספר 24-מחדלים ממסדיים.

 

מדיניות הזילזול, ההזנחה והמחדלים,

 

אני משוכנע כי הללו בכוונה נעשים.

 

ובשל כך מכנים אותי פרנואיד-אבל

 

לי לא אכפת כי ממילא אין לי מה להפסיד.

אני לא זוכה לשיתוף פעולה,

 

ולעולם אין תיקון או החלטה אמיצה.

 

אז כיצד ייתכן, כי תמיד מי שרוצה להתריע ולשפר

מתוך כוונות טובות הוא האשם.

 

 

ומספיק עם האגו המנופח,

 

התייחסות עניינית ומתבקשת היא הרי חשובה כל כך,

 

ולמה זה חשוב מי מתריע על המחדל,

 

העזובה, חוסר היעילות וגם השרלטנות.

 

 

 

ולסיכומו של דבר-רק

 

התיקון הוא החשוב, ולכן יש לדרוש את התיקון והפסקת

הסירוב, שניתן תמיד באופן אוטומטי,

 

בהתייחס לזהות מפנה הביקורת בלבד,

 

במקום לתקן באופן יותר ענייני וגם אלגנטי .

שיר מספר 25-עיתון הארץ.

 

” עיתון לאנשים חושבים,” לא מוכן להבין את המצוקות-של השכבות החלשות,

ועובדיו בהתנשאות ובגאווה מגעילים מתנהגים.

 

עיתון הארץ הוא לא לאנשים הארציים-ובוודאי

 

שלא למעמד הפועלים. צביעות איומה ושקרים-הרי הם לא

יותר טובים  מיתר העיתונים הישראלים-ובהרבה מקרים

 

גם לא יותר משכילים.

 

ומי אותם במקומם יעמיד-אחת ולתמיד  ,

 

ולמרות שכותב השיר בהם נעזר לעתים, אבל בו זמנית כועס על התנהגותם ובגלל

ערכיהם הירודים והלקויים .

 

שיר מספר 26-הנימבי.

כולם לכאורה תומכים בזכויות הנכים,

 

אבל רק אצל האחרים,

 

וכך מגלגלים אחריות ממשרד למשרד, מרשות לרשות,

 

ונכים נשארים ללא כל מענה עם סמכות ואחריות.

 

 

 

אני נכה-ותשובות הנימב”י אותי מקוממות,

 

אבל זה חוקי ולכן אין מה לעשות,,

 

והכל נעשה על-פי הנהלים,

 

ולעולם לא בניגוד לכללים המקובלים והמפלים.

 

 

 

לא בבית שלי, לא בשכונה שלי, לא בעיר שלי, לא בארץ שלי

 

ורצוי ומומלץ מאוד גם לא ביקום שלי,

 

ולכן לנכה אין כתובת לסיוע או לטיפול,

 

ויושלך אל מותו ברחוב בודד ועזוב.

 

 

 

אולם מה גבולות הנימב”י אני שואל,

 

ולכן אני לא נחרץ, מדויק ורק מתלבט ומתפתל,

 

הרי יש כאן התנגשות,

 

עם זכויות האדם ועם הזכות לפרטיות.

 

 

 

ולכן אני מבקש להציב סימני שאלה ולעורר מחשבה,

 

ולא מסקנה גורפת ללא כל הצדקה  .

שיר מספר 27-ההמנון הסביבתי.

 

למה כולם מחמירים ללא כל צורך בתקנים,

 

הרי לנזק רב לסביבה אנחנו גורמים,

 

הפרי, הירק-לא נראים מושלמים, אבל בהחלט טובים למאכל או לתרומות

לנזקקים שבאמת צריכים.

 

 

 

ומדוע לא לשנות את ההרגל,

 

הרי כולם ירוויחו מכך ללא כל ספק,

 

ועל הפערים החברתיים והעוני נועל להקל .

 

 

 

אנחנו פושעים בסביבתנו,

 

והיא מחזירה וגםן תחזיר לנו כגמולנו,

 

ותמשיך לנקום בנו ללא כל התחשבות,

 כי הרי אין לה אג’נדה-לא התרפסות ולא התנשאות, והיא לנו תאמר: הרי אתם,

בני האדם לא התחשבתם בי מאות ואלפי שנים-אז מדוע

שארחם או אתחשב בכם ואתייחס אליכם כאל אנשים או אנושיים ?

 

 והאם השינוי ההכרחי באמת אפשרי,

 

הרי התעשייה והתאגידים תמיד יותר חזקים,

ובעולמנו הם תמיד בטוחים שהם-ורק הם הכל יכולים.

 

 אבל אנחנו הרי חפצי חיים,

 

ולכן יש לפעול במהירות, בנחישות-וללא כל

היסוס, שטם לא כן אסונות הטבע, בצורות ועולם

רעב אנחנו נקבל לבסוף.

 

 

 

אבל רגע: פגוע נפש כותב דברים אלו, אז אולי

זו סיבה מספיק טובה להמשיך להתעלם גם

הפעם וגם להמשיך לא לעשות כלום ולהתרשל,

ולבסוף מי כאן באמת המשוגע אני שואל.

 

 

שיר מספר 28-החגים.

 

 “אחרי החגים”-זה מה שתמיד אומרים,

אבל אילו חגים-כל החגים כולם, כל השנה,

תמיד מונעים טיפול הכרחי וחיוני ופעולה.

 

לקראת חגי תשרי בסוף הקיץ,

ותחילת שנת לימודים בבתי הספר ובגנים-מי יכול 

בכלל לטפל באילו עניינים.

 

ובחגים עצמם: ראש השנה, יום כפור וסוכות-הרי כאשר יש

סעודת חג, אחרי כן צום ולאחר מכן ישיבה בסוכה-אי אפשר

 לתת לחולים ולנזקקים מזור או עזרה ראויה.

 

ולאחר מכן תחילת חורף, יום הזיכרון ליצחק רבין,

גשם וגם הכנות לחג החנוכה, 

אז שוב אי אפשר לטפל, 

אלא רק להמשיך למרוח ולסובב אותנו

 המטופלים-ממש כמו סביבונים.  

 

ובחנוכה עצמו מדליקים נרות,

וחושך לנזקקים ולעניים כי שוב מוצאים תירוץ,

להיעדר טיפול או פעילות,

ואפילו נחוצה או הכרחית היא-אבל תזכרו: זה יהיה אחרי החג, כלומר: החגים.

 

ולאחר החנוכה יש כמובן את ט”ו בשבט ופורים-ולא 

ניתן לעשות פעולות עזרה חיוניות,

 כאשר תופרים או מתכננים תחפושות,

ותוקפו של התירוץ כוחו גם בכל המנוגע לנטיעות

עצים, וכמובן בהכנות לשים תחפושות על הפנים.

 

ואחרי פורים הכנות לפסח -ושוב לא ניתן 

לטפל במאומה כאשר מנקים את הבית ומבערים חמץ,

והכל ממשיך להיות מוזנח, לא מטופל ובלי תשובה או מענה.

 

ובחג הפסח עצמו מיותר להזכיר,

אי אפשר לעזור כאשר חוגגים.

 

ואחרי חג הפסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 

יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות-ממשיכה 

ההזנחה  כי תוכן החגים הוא התירוץ.

 

וכמובן שהכנות לקראת חופשת הקיץ והקיט 

הקסומים-שמונעים שוב טיפול בנכים.

 

ולבסוף שוב הכנות לקראת חגי תשרי,

ותירוץ “אחרי החגים” שוב חוזר.

 

וכך לא יהיה טיפול כל השנה,

ואין שום סיכוי שאאמין כי יש

שמץ של אמת בתירוץ השחוק של “אחרי החגים”,

הרי “אחרי החגים” לעולם לא יגיע,

ומדובר בתירוץ עלוב למי שבכל מקרה 

לא מוכן לטפל או להושיט עזרה.

 

 שיר מספר 29-הטמטום הנצחי.

 

משבר חברתי לא פתור מהווה סכנה,

ומדוע לעולם לא מוכנים להבין זאת מנהיגי המדינה,

אנשים ממורמרים, ללא אופק ולא פתרון,

יפנו לאלימות, הרס ויגרמו לחוסר בטחון.

 

ובבקשה לא להתבלבל-כותב השיר בשום

 אופן אלימות לא מעודד,

אולם עלינו להכיר בכך שזו תמיד התוצאה,

כאשר יש הזנחה, הפקרות וחוסר התייחסות.

 

מסיבות אלו יש לפעול ביתר רצינות,

שאם לא כן נקבל שוב ושוב  את תוצאותיה

העגומות של חוסר האחריות.

 

אז למה יהירות העשירים והמבוססים,

תמנע מהם ללמוד את הלקח המתבקש לעולמי עולמים.

 

והאם זו תהיה תמיד דרך העולם,

והאם נתעקש להמשיך ולא להבין

 ולא ללמוד דבר.

 

 

שיר מספר 30-הדרכונים הזרים.

 

 

 אני לא רוצה דרכון זר,

זו בטוח שאיפת האויבים מארצות ערב,

אז תחשבו על כך בבקשה אחיי הישראלים,

ארץ ישראל תהיה מולדתנו לעולמים.

 

דרכון פורטוגלי, דרכון ספרדי, דרכון אירופאי-האם שכחתם 

את מה שקרה באותה הגולה הנוראה?

 

שאיפתם היתה ותהיה לזרוק אותנו לים,

וכל המכיר את ההיסטוריה של האיסלאם לא יהיה תמים כך סתם,

כי כיום עוצמת המדינה היהודית-זו הסיבה היחידה 

לאי-מימוש שאיפתם הזדונית.

 

והאם את שאיפות האויב ברצוננו למלא-אצלו אפשר 

לקבל דרכון זר בלי לשלם כל כך הרבה

 כספים-לנוטריונים ולעורכי-דין.

 

ולסיום אני לא יכול לשוב ולתהות אם

לגיטימי הדבר לכתוב כל זאת,

או שכותב השיר ישלם את המחיר-הרי הבעתי דעה,

וכתבתי דברים שפגוע-נפש לא אמור להבין-או חלילה גם להרגיש.

 

 

שיר מספר 31-הנחמדות.

 

 להיות נחמד או נחמדה,

האם זו תכלית כל המקצועיות ואין בלבדה?

 

אנשי מקצוע נחמדים-לא

תמיד רמתם המקצועית באופן אוטומטי תהיה טובה,

ויש לבחון גם רמה מקצועית ראויה.

 

נכון, חשוב יחס אנושי-אבל גם ענייני,

נחמדות כשלעצמה-היא אינה  מעידה דבר 

על יכולת או על עוצמה.

 

אז למה תמיד השיפוט קיצוני,

שחור-לא נחמד, וגם לא מקצועי,

לבן-נחמד וגם מקצועי,

הרי ברור כי אולי לא הכישורים

שנדרשים מכל מי ומי שרוצים למלא תפקידים.

 

מורכבות החיים צריכה להיות כנגד

 עיניהם של המחליטים,

ובכל מקרה-לא צריך להיות

 קריטריון אחיד של להיות נחמדים.   

 

שיר מספר 32-הומור מידתי.

 

 חוש הומור, או שמא חוש חמור,

לא לבלבל-כי חשוב לבצע, לעמול וגם לגמור.

 

טשטוש גבולות בין הומור לרצינות,

מביא לתוצאות עגומות, כשלונות-וגם אסונות.

 

עת לצחוק וגם לרצות,

עת לרצינות וצחוק במידה הראויה-וללא דחייה.

 

שיר מספר 33-שכחה קטלנית.

 

 שוכחים את הילד במכונית, את החולים במסדרון,

וגם את הנכה שזקוק לנכונית.

 

וכמובן שאלו לא הנשכחים היחידים-הרי 

מושלת בנו תרבות ההבלים.

 

כל הכאבים והמצוקות החברתיות-תמיד

יימצאו התירוצים להיותן לא מטופלות.

 

ואולי אין תקווה ואין מוצא-לאיש לא

אכפת מהנזקק,

אבל צריך, דחוף וחשוב לטפל-כי תרבות ההבלים , ההזנחה

והזילזול מביאה לעוד ועוד הרס, חורבן, כאב ותיסכול.

 

שיר מספר 34-השר האסור.

 

 

השר למאסר-ושוב לשר,

האם אבדנו בזה המשטר,

וכל הסדר החברתי במדינת ישראל נשבר ונגמר.

 

שחיתות מובנית-תביא לאסון בטוח, ועל כן מוכרחים לסובב את

הגלגל לאחור,

וזה יותר חשוב אפילו מלהיות על הגלגל כל הזמן,

בכל מחיר, ובלי עקרונות ומוסר.

 

שגשוג כלכלי עשוי להביא ליצירת

שכבות מצוקה-ולאחר מכן להרס החברה,

אז אולי הצפייה של כותב השיר  לא מציאותית

ולא מעשית, אבל ברור שהיא הכרחית.

 

ולכן מהו הפתרון אני שואל-הרי בשום אופן לא 

נוותר על כל נכסי חברת השפע כדי ליצור שיווין,

ובלתי אפשרי למנוע מצוקה, סבל, עוני והשפלה כך סתם.

 

שיר מספר 35-פקידים מעצבנים.

 

 

 

הטריקים והשטיקים של הפקידים-אותי מעצבנים,

למה זכויות אזרח בסיסיות כך סתם ממני שוללים.

 

הפקידים נואמים לי נאומים בשיחות הטלפון,

ולי כבר נמאס משנים ארוכות של זילזול וביזיון.

 

ולבסוף “שיהיה לך יום נפלא”, שיהיה לך אחלה יום”, או

“שיהיה לך יום טוב”-

אומרים לי בציניות מרושעת, ובצפייה גדולה-אך עם זאת נכזבת,

כי בשל היותי פגוע נפש לא אוכל להבין או לחשוב באופן עצמאי או אחרת-וכי לא אבין ואכנע לרשעות הנפסדת.

 

כמה אני שונא אתכם-אנשי ממסד מרושעים,

ותפסיקו כבר עם התירוצים, אתם פשוט מ-ג-ע-י-ל-י-ם!! אבל רגע, הרי קראתי לכם מגעילים-אז מי מכם יבוא להוציא לפועל בדירתי,

כי הרי עם בקורת מצד החולים אתם לעולם לא מתמודדים?

 

 

שיר מספר 36-קצבה עצובה.

 

 

 הקצבה, הקצבה-לשלום, לשלווה ולאהבה-האומנם?

 

בטוח שאין שלום-מאבקים אין קץ למען העלאת הסכומים 

והרגשת שמץ של בטחון,

וגם כותב השיר נאבק ונתקל בקירות אטומים, נכשל שוב

ושוב-אבל ממשיך באין כל אפשרות או חלופה מתאימים.

 

והשלווה גם היא נעדרת-כאשר בפחי זבל מחפשים

 אוכל ומצרכים לאוכלוסייה הנזקקת,

וממשיכים לקבץ נדבות כאשר ידינו אינה משגת.

 

ולבסוף גם האהבה לא מקרינה-ולבטח במקום בו מופנית 

כל-כך הרבה משטמה, ובסך  הכל על מה.

“אז אפשר לחיות מזה”, “אפשר למות מזה”-אנשים

נוהגים לומר, ואלו לא שטויות-אלא ייאוש רע ומר.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.